פרויד וליאונרדו דה וינצ'י - התשוקה לדעת
הפסיכואנליטיקאי ז'אן מישל קינודוז, בספרו לקרוא את פרויד, כתב על מאמרו של פרויד "זיכרון ילדות של ליאונרדו דה וינצ'י"; המאמר נכתב בשנת 1910, ובאותה שנה גם ייסד פרויד את האגודה הפסיכואנליטית הבין-לאומית. באותה תקופה זכה פרויד לפרץ יצירתיות ולחיי משפחה מספקים, והוא היה עתיד לומר על תקופה זו כי היא הייתה התקופה המאושרת בחייו.
מקריאת סקירתו של קינודוז עולות המחשבות שלהלן.
פרויד אפיין במאמרו את ליאונרדו דה וינצ'י כיוצר גאוני, שניחן בתשוקה אין-סופית לידע. תשוקה זו הובילה אותו לפעילות מחקרית ענפה ולזניחת עיסוקו האחר כצייר; מוכרים ציוריו המפורסמים "המונה ליזה" ו"הסעודה האחרונה". תשוקתו העזה של דה וינצ'י לידע פגשה את תשוקתו הדומה של פרויד, עובדה שכנראה עמדה ביסוד עיסוקו של פרויד בדמותו של דה וינצ'י.
התשוקה לידע היא גם מוטיב מרכזי בתורתו של הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון. ביון גרס כי זו התשוקה העיקרית המניעה את מעשיו של המין האנושי, ולהוכחת דבריו הוא גייס לעזרתו שורת מיתוסים מהמקרא ומהמיתולוגיה היוונית, בהם מיתוס אדיפוס מהמיתולוגיה וסיפורי גן העדן ומגדל בבל מהמקרא. בהקשר זה ראוי להזכיר את אדם וחוה אשר אכלו מפרי עץ הדעת, ובכך יצרו את ההיסטוריה האנושית. במובן זה, תיאורו של ליאונרדו דה וינצ'י על פי פרויד מגלם את מה שביון הציב בתורתו שנים רבות אחריו כמהות המין האנושי - המסע שלא נפסק לחקירת ולחשיפת הידע והאמת.
התשוקה לידע ולאמת כרוכה בייסורים, משום שהאמת רוויה בהם. היא עוזרת לנו לפקוח עיניים, ובאותו זמן גם מלמדת אותנו שאיננו שליטים על עצמנו ועל חיינו - כך בעבודת הפסיכואנליזה, וכך במסעו של אדיפוס המלך לגילוי האמת על חייו. ודאי שהדבר נכון לגבי אכילת פרי עץ הדעת, שחרצה את גורל המין האנושי כולו לחקירה אין-סופית של הדעת שיש בה יתרונות גדולים עבורו, אך גם לייסורים ולסבל. בחיינו קיים יסוד טרגי, משום שחווינו סבל ואנו גורמים לסבל, ומשום שלעולם לא יתקיים מתאם מלא בין צרכינו לבין חיינו בפועל.
עם זאת, פרויד כתב במאמרו כי תשוקתו לידע של דה וינצ'י נעדרה רגישות לארוטיקה או רגש והייתה אדישה לאהבה ולשנאה. לדבריו, דה וינצ'י הדחיק את סקרנותו כלפי המיניות, והמיר אותה בתשוקה לחקירה, בדרך שפרויד הגדירה כעידון (סובלימציה).
לא כן הדבר בסיפור גן העדן. תחילת המהפך בחייהם של אדם וחוה נעוצה בסקרנותם לדעת, אך המשכה המיידי היה במיניות - תחילה ברגש הבושה שנבט בהם והניע אותם לכסות את עירומם, ואחר כך - בהולדת בניהם לאחר גירושם מגן העדן. במובן זה, פעילותם של אדם וחוה שילבה יצר ויצירה/ידיעה ובכך העניקה נופך מורכב ומסקרן להיסטוריה האנושית מימי השניים ועד ימינו אלה. זאת, שלא כמו במקרה של דה וינצ'י, שאימץ את הידיעה ודחה את המיניות ובכך חי בעולם חסר.
ועוד נקודה העולה ממאמרו של קינודוז.
פרויד התייחס במאמרו לחלום ילדות של דה וינצ'י, ומצא הסבר בחלום לאישיותו של האחרון; היה זה החלום על ציפור הטרף פרס. כמה שנים מאוחר יותר תהה פרויד האם זיכרונו של דה וינצ'י לגבי חלומו אכן שיקף אירוע אמיתי, או שמא היה זה סיפור שסיפרה לו אימו בילדותו, ופרויד הכריע כי הפנטזיה עליונה על פני הזיכרון הממשי.
נקודה זו מחדדת את גישתו של פרויד ליחס שבין הפנטזיה לאירוע האמיתי, כפי שהיא באה לידי ביטוי בגישתו לטראומות של המטופלות שלו. בתחילת הקריירה שלו קיבל פרויד כפשוטם את דברי המטופלות שלו על כך שהן עברו אירועים טראומטיים (בהם מיניים), אך מאוחר יותר שינה את גישתו וקבע כי אין מדובר באירועים שאכן קרו באמת, אלא בפנטזיות של המטופלות שלו.
סוגיה זו יצרה מתיחות רבה בין פרויד לבין פרנצי, תלמידו ומי שפרויד ראה בו אחד מבכירי מממשיכיו. שלא כפרויד, פרנצי דבק בגישה שלפיה זיכרונותיהם של המטופלים אכן שיקפו אירועים שקרו באמת, והוא לא נסוג מעמדתו חרף התנגדותו החריפה לה של פרויד. את עמדתו ביטא במאמרו "בלבול השפות בין המבוגרים לילד", שם הקצה מקום מרכזי להזדהות הילד/המטופל עם התוקפן. פרנצי, משום כך ומשום עוד מחלוקות, שילם על כך בבידודו בתוך חבורת הפסיכואנליטיקאים שהקיפו את פרויד, ואף בדחיקתו לשולי מובילי הדיסציפלינה למשך שנים רבות; רק מאז המחצית השנייה של שנות השמונים הושב כבודו האבוד של פרנצי, ותורתו נלמדת בחוגי הפסיכואנליזה ברחבי העולם.
אם כן, ניצני עמדתו של פרויד בסוגיה זו הופיעו כבר במאמרו משנת 1910, אף כי המחלוקת המפורסמת סביבה בינו לבין פרנצי התעוררה שנים מאוחר יותר.
תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.
